מדרשת הערבה

על המדרשה
אם תבקשו ממני להגדיר את 'מדרשת הערבה' במילה אחת, היא תהיה: עומק.
אנחנו לא מחפשים את הכותרות הגדולות והמילים המפוצצות. אלא דווקא להעמיק בדברים הכי פשוטים והכי יסודיים. הדברים שבסופו של דבר בונים את התשתית הכי יציבה של נפש האדם.
מעמיקים בחקלאות:
בכל בוקר יוצאים לעבודה בשדות החקלאיים של הערבה. עבודות פשוטות ומונוטוניות. הדליית פלפלים, קטיף מלונים, שתילת חצילים, גדיד תמרים, דילול פרחים. זה עוזר לחקלאי הערבה. זה עוזר לשמירה על הגבולות. אבל זה גם הרבה מעבר. לעבוד בחקלאות זה לחזור לשורש הקיום. למגע הפשוט באדמה, לראות איך שתיל קטן הופך לשיח משגשג, להבין שבלי הרבה מאוד זיעה והשקעה שום פרי לא יגדל. כשיום אחרי יום אתה רואה את השמש עולה מעל הרי אדום ואתה כבר בעיצומו של יום עבודה בשדה, זו תחושה שקשה לתאר במילים, זו העמקת שורשים בדרך שאף שיעור בכיתה לא יכול להתחרות בה.
מעמיקים בלימוד:
הלימוד במדרשה הוא סביב ספרים מכוננים. בדיוק כמו בשורות שבשדות גם כאן לומדים - דף אחרי דף, פרק אחרי פרק. יסודי ומעמיק. בהנחיית צוות התוכנית משתדלים לסיים ספרי לימוד שיוצרים שינוי ובונים קומות בנפש: מסילת ישרים, לימוד שיטתי של תנ"ך עם ילקוט שמעוני, ספר הטאו, סיפורה של תרבות המערב, שמונה פרקים לרמב"ם, שיטת אדלר בחינוך, תולדות הישראליות, לימודי ערבית ואסלאם ופרקי אבות. העבודה מחוברת לעבודה החקלאית כמו שכבר אמר שלמה המלך: "טובה חכמה עם נחלה"
מעמיקים באנשים:
חיי הקבוצה והחיבור הקהילתי חשובים מאוד בתוכניות השונות של המדרשה. הקבוצה מתפקדת בצורה עצמאית, החל מההגעה לשדות עם רכבי התוכנית וכלה בניהול השוטף של חיי היום יום. החוויה האנושית והיכולת שלי להיות חלק מקבוצה שיש לה מטרה גדולה יותר מסך חבריה, הם חלק מכריע בתוכניות המדרשה.
מתחם הקבע של המדרשה יוקם בספיר והוא יהווה ציר של חיבור קהילתי נוסף בפעילות עמותת רוח ערבה ישתלב ויחבר את פעילות התוכנית עם קהילת ספיר.
עד להקמת מתחם הקבע התוכנית פועלת במתחם זמני במושב עין יהב
צוות המדרשה
מה בעצם אנחנו מנסים לעשות כאן ?
על החולצה של המדרשה מופיע המשפט "כמדומני שאני שייך לארץ הזאת". מאיפה הוא הגיע ומה הוא אומר?
לפני קרוב ל 90 שנה, כותב ש"י עגנון מכתב לרעייתו לאחר הטיול הראשון שערך בארץ ישראל. את המכתב הוא כותב לאסתר רעייתו השוהה בגרמניה ובו הוא מתאר את קורות מסעו במדבר יהודה וים המלח, בלי לחסוך בתיאורי הקושי והאתגר שבמסע:
"אסתרליין יקירתי,
ראשית אודיעך כי שבתי בשלום מים המלח ירושלימה. ואת אל תעצבי אם תמצאי בעתון אשר אנכי שולח לך היום על דבר קושי הדרך. כי שלושה ימים הייתי על הים ושני לילות לנתי על הקרקע התחוח לאור מדורה והגשם ירד עלי ממעל והאדמה היתה רטובה תחתי..."
לאחר התיאורים כיצד הוא נרטב מהגשם בלילות החשופים על האדמה התחוחה הוא מוסיף:
"הנני נשבע לך כי אפילו תיכף ומיד הנני מוכן ומזומן לעשות את הדרך ההיא עוד פעם, כי נפלאות ראיתי בארץ!"
למרות הקושי, עגנון עולץ ומוכן לצאת לדרך הקשה שוב פעם, תכף ומיד. ואז מוסיף עגנון משפט מופלא:
"כמדומני שאני שייך להארץ הזאת".
עגנון, שהיה כבר כמה פעמים בארץ לפני כן, מרגיש שייך באמת לארץ - רק אחרי המגע הבלתי אמצעי איתה: הלינה על הארץ, הגשם היורד עליו ממעל, הקרבה לאדמה התחוחה והמדורה בלילות.
למותר לציין שהטיול לא היה קל כלל ועיקר וכלל אתגרים רבים. ועדיין, עגנון מצא בכל אתגר את השמחה:
"על ידי הרפתקאות הדרך נעשיתי גמיש מאד וכל מכרי משתוממים כי נזדקפה קומתי וגם אני משתומם כי כל העצלות כמו סרה ממני... רק פעמיים שתיתי תה בכל משך ימי הטיול, ואין צריך לומר כי אכלנו רק דברים יבשים. ויש מן המטיילים שלא הספיקה להם לחמם... אמנם אחדים חולים מן הטיול ואחרים ישנו עד אתמול מרוב עייפות ורק אני בין המאושרים אשר לא סבלו רק נהנייתי מאד. וכשהיתה הסערה הגדולה ויש מן הנוסעים אשר בכו — צהל רוחי למראה הגלים ותפארת הלילה ואף רגע לא התאוננתי ולא התחרטתי". (ד' טבת תרפ"ה, 24.12.31).
החזון של מדרשת הערבה הוא לגדל אנשים, שבסופו של דבר, פשוט מרגישים "בני ובנות הארץ הזאת". לא הרגשה סתמית, אלא הרגשה עמוקה מתוך עמל ויגיעה בדברים שדרכם ניתן להגיע לחיבור אמיתי: אדמה, אדם ומורשת.
היכרות עם אדמת הארץ הטובה על ידי עבודה יומיומית בחקלאות בערבה ועל ידי סיורים מעמיקים ברחבי הארץ. היכרות עם האדם. קודם כל עם עצמי ועם המידות שלי, אחר כך עם הסובב - עם מרחבי החברה הישראלית על כל גווניה ולבסוף היכרות עם המורשת העשירה של העם היהודי ובפרט של הסיפור היהודי המתחדש בארץ ישראל.
מתוך החיבור לאדמה לאדם ולמורשת ומתוך חינוך לעשייה, עבודה קשה מתוך שמחה ולקיחת יוזמה ואחריות אנו מייחלים שמהמדרשה יצאו אנשים עם אש בוערת בחזה להתנדב ולתקן בכל מקום שיידרשו.